תוכניות פרישה

האינטואיציה האנושית היא מצפן גרוע בכל הקשור לניהול סיכונים. בני האדם אינם מאומנים לקבל החלטות בנוגע לעתיד הלא ודאי. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, פעלה קבוצת מדענים אמריקאים למצוא שיטה מדעית לניהול סיכונים. הם כינו את שדה המחקר הזה "מדע ההחלטות", ומדע זה נועד להוציא את האלמנט האנושי מתחום הערכת הסיכונים. קבוצת המדענים יצרה מודל ממוחשב, שידע להעריך את ההסתברויות השונות של מגוון התרחישים העתידיים השונים ולמצוא את דרך הפעולה הסבירה ביותר. כך נוטרל האלמנט האנושי. מודלים כאלו, כך חשבו המדענים, יוכלו לענות על מגוון שאלות, כגון האם כדאי לבנות מפעל מסויים, כיצד למנוע וללחום במחלות וכיצד לנהל השקעות. מחלקות העסקים באוניברסיטאות מיהרו לאמץ את המודלים הנ"ל ואת השיטות הרלבנטיות. אפילו קובעי מדיניות אחדים שוכנעו. ימי הזוהר של "מדע ההחלטות" היו ככל הנראה ימי מלחמת וייטנאם, כאשר שר ההגנה האמריקאי דאז (מקנמרה) עשה שימוש בטכניקות הנ"ל כדי לצפות את תוצאת הסכסוך (בדיעבד, ללא הצלחה). אבל באופן כללי, המודלים הללו נותרו יתומים ולא אומצו באופן רחב. מקבלי ההחלטות, בין אם עסקיות או פוליטיות, נטו שלא להעביר את שרביט ההכרעה למחשב. הם העדיפו ללכת בעקבות "תחושות-הבטן" שלהם. דניאל כהנמן, פסיכולוג צעיר בשנות השישים, הבחין כי לאנשים קשה מאוד לקבל את הלוגיקה במדע ההחלטות. מכאן התחיל במחקר חייו - להוכיח עד כמה אנשים מתנהגים למעשה באופן בלתי רציונלי. כאשר התחיל כהנמן וחבריו לחקור את התחום, נחשב רעיון הכללת תובנות פסיכולוגיות בתחום הכלכלה וניהול העסקים, כרעיון איזוטרי. כיום, תחום הפיננסיה ההתנהגותית מקובל ואף פורח ובשנת 2002 קיבל פרופסור כהנמן את פרס נובל לכלכלה על מחקרו. כהנמן הוכיח לא רק שאנשים מתנהגים באופן לא רציונלי כאשר הם מנסים לקבל החלטות בסביבה של אי-ודאות, אלא שאי-הרציונליות היא סיסטמטית וצפויה.